מרשמלו צלויים על שיפוד ופויקה מבעבעת, שכשוכית שמוקמה ברכב ענתיקה סגול פלוס שקיעה בנחל גרר. ישנו הפעם במקום הכי פוטוגני שיש…

יומיים אחרונים של אוגוסט, חופש גדול שנגמר כמו פויקה טובה- לאט, אבל עם ריח שנשאר.
התחנה האחרונה לחופש הזה- אחרי שישנו באוטובוסים ובמשאית, הילדים בקשו הפעם שאמצא שופל לשינה.

שופל לא מצאתי (קאטרפילר טרם נכנסו לתחום הלינה) אבל הציעו לי לבדוק את שרמנ'ס פלייס בנחל גרר.

תחשבו על שילוב בין וודסטוק ל"אקסטרים מייקאובר". הבעלים, עם ידיים טובות, לקח ואנים של היפים משנות ה60 וה70, קרונות רכבת, משאיות- ועם המון תשוקה וכשרון, הפיח בהם חיים חדשים. אלו לא סתם רכבי ענתיקה, אלו רכבי ענתיקה שקיבלו נשמה.

יש מקומות לינה שבהם הפינוק של המלון הוא שוקולד על הכרית. בלימפופו, הפינוק הוא קוף על הכרית, וטקס קבלת הפנים כולל צליפה בליסטית של שתן קופים ישירות לבגדים הנקיים שלך.

אחרי נחיתה ביוהנסבורג ונסיעת אוטובוס צפונה אל מחוז לימפופו, הגעתי ל-Riverside Wildlife Rehabilitation Center  לשבועיים של התנדבות במקלט לשיקום קופי ורווט. מהר מאד הבנתי שזה פחות "ריטריט שלווה בטבע" ויותר אימהות במשרה מלאה, רק עם קופים, כשהכל מסביב ירוק, פראי ומקסים.

סידור הלינה הבהיר מיד את הקונספט:
שוקולד על הכרית- לא.
קוף על הכרית- בהחלט כן.

שום דבר לא מכין אותך לקור פסיכי שבו התיק שלך הופך לקרש ואת מוצאת את עצמך מתגלגלת ברחוב עם גרביים על הידיים במקום כפפות. הגעתי לפסטיבל בחרבין כדי לשתות יין חם בפאב קפוא, לצרוח כל הדרך למטה במגלשת קרח של חצי קילומטר, ולעשות פנטומימה של שירותים לסינים משועשעים. זוהי הרפתקה קפואה ובלתי נשכחת בעיר מדהימה ביופיה שנבנית מאפס ממי הנהר, רק כדי להתפוגג כאילו לא הייתה כשהשמש יוצאת.

10 קטנות מהסופ"ש הכי תחב"צ שהיה לנו, בנטור שברמת הגולן:
– מסתבר שאין דבר שמרגש ילדי שנות ה-2000 יותר ממושב של אגד. נוסטלגיה היא לחלוטין מוצר צריכה בסיסי.
– השלט המקורי "אין לדבר עם הנהג בשעת הנסיעה" התגלה ככלי הורי גאוני לשנ"צ ("אמא, אפשר…?" – "מצטערת חמוד, אסור לדבר עם הנהגת").
– לנסות להסביר להם מה זו כרטיסייה בזמן שהם מחפשים כניסת USB להטעין את הרב-קו, זה רגע שדורש כוס יין מהיקבים של הגולן.
מי תפס את הספסל האחורי ואיך התעוררנו מול נוף פנורמי ועיזים?

יש רגעים בחיים שהאלגוריתם של אל-על פשוט מכיר אותך טוב מדי. הוא לוחש: "פססט… יש פה כרטיס ב-70 דולר, למה למשוך זמן?".
ככה סגרתי ספונטנית גיחה של 12 שעות עם הילדים לבוקרשט. ואז הגיע מרפי, הבת העלתה חום, וחישבנו מסלול מחדש. במקום מוזיאונים, הבן ואני יצאנו ל-12 שעות של אדרנלין בגרסת טורבו – פארק חבלים, סוסים וטבע.

כשהוא סיכם ב"אמא, כל זה קצת משוגע", ידעתי שהצלחנו.

הפעם ישנו בכרכרה צוענית.
חברה שמכירה את הסיפור שלנו עם לינה בכלי רכב סיפרה לי עליה, אבל המטרה הפעם הייתה אחרת: זמן אמא בפורמט אחד על אחד. בלי מסכים ובלי הפרעות, רק אנחנו וההר.
מיקמו אותנו במצוק גפת בגלבוע, תלויים בין שמיים וארץ. בין כרכרה מהאגדות, טיולי שטח, מדורה, ומרשמלו שגילינו שהולך עם כל דבר – מצאנו שקט לשיחות עומק. חזרנו קצת מפוחמים, אבל עם מצברים מלאים.

לפעמים הכרטיס הכי פחות הגיוני הוא בדיוק זה שנולד בשבילך. מסע שהתחיל בחיפוש אחר השראה בתערוכת יצירה בפרנקפורט, הפך לשרשרת של רגעים מזוקקים בין בירות אירופה: 12 שעות באמסטרדם, יום של מוזה בגרמניה ויום של קינוח קולינרי בפריז.
זהו סיפור על היכולת לדגום חוויות במינונים גבוהים, לנצל את יתרונות ה"אוף-סיזן" ולגלות שבכל עיר, גם אם זה רק ליום אחד, מחכה השראה שאי אפשר למצוא בין ארבעה קירות.

קיבלנו שיעור בהורות בזמן שישנו, ליטרלי, בתוך האקווריום בירושלים. הגענו לפנות ערב, פרסנו אוהלים מול הזכוכית (וקיווינו שהדגים לא שופטים אותנו על פיג'מת הנמו, שהיתה לאחד הילדים).

זה התחיל במוביל שמגחך לך בטלפון מתחת לשפם ("גברת, את עוברת באוגוסט ונזכרת ביולי? יש לי תאריך פנוי ב-8 לחודש, בין 6:42 ל-7:15 בבוקר, או באוגוסט הבא).
המשיך ב-70 ארגזים מסודרים, ונגמר באחד, חום ומסתורי, שכתוב עליו "איילת-חשוב". הוא עובר איתי מבית לבית כבר שנים, אין לי מושג מה יש בפנים, אבל ברור לי שאני אאבד את השפיות שלי הרבה לפני שאני אאבד אותו.
אז הרהיטים בנס ציונה, המקרר והתנור עשו רילוקיישן. ואנחנו? עדיין בנתניה, עושים קמפינג בין 4 קירות.

חשבתם שכבר ראיתם (וישנתם) בכל מקום מוזר אפשרי? תחשבו שוב. קבלו את החופשה הזוגית הכי עגולה שתצאו אליה – לילה בתוך צינור תעשייתי עצום בחוות נאות. אפס פינות, מקסימום שקט מדברי, ובונוס ביטחוני מפתיע שיבטיח לכם שינה מצויינת.