עוברים דירה.
שלושים שנה (לך תזכור) מאז שנכנסנו, בפעם הראשונה לבית בלהבים שבו גדלתי.
בסופי השבוע בשנים האחרונות היינו עושים בכיף פיתות בטאבון בחצר.
הימים האחרונים עמוסים בסימן מיון, זריקה ואריזה, גם הטאבון כבר לא בנמצא, אז יש מוצא- פיתה על הגז.
מאלתרת בזריזות בצק לפיתות, בתכלס יש פה יותר קמח מילדים, שמאושרים מהבצק שנדבק לידיים.
ווק הפוך נשלח לעבר הכיריים, הפיתות תופסות נפח ונאפות.
פותחים לפיתה ריצ'רץ', בפנים נוטלה או לבנה עם שמן זית וזעתר.
עונג שבת.
——————————————-
בית זה יותר מארבעה קירות.
הילדים ואני בעיצומו של מעבר דירה. מסקינטייפ מתעופף באוויר, סבלים חסונים מפרקים ארונות, בתוך 70 ארגזים מסודרים כל החיים שלנו.
האחרון לעבור הוא אותו ארגז חום ומסתורי, שעובר איתך תמיד במעבר בית אחד לאחר. כתוב עליו "איילת-חשוב", אז אין ספק שהוא כזה; אבל אין לך באמת מושג מה יש שם בפנים. הרבה דברים ילכו לאיבוד לפני שהארגז הזה יעלם מהחיים שלך.
ובתוך תכנוני מעבר הדירה, מצאנו את עצמנו בסיטואציה שבה כל הארגזים שלנו כבר עברו דירה לבית החדש בנס ציונה (גיברת- המוביל מגחך בטלפון חודש קודם, מתחת לשפם- את עוברת באוגוסט? ועכשיו נזכרת? התאריכים הפנויים היחידים הם ב8 לחודש בין השעות 6:42-7:15 או באוגוסט של השנה הבאה!)
כל זה בזמן שאנחנו צריכים להשאר באזור הבית הקודם, בנתניה, במשך שבוע שבו הילדים בגנים.
מחשבה זריזה איך מתארגנים, מתקבלת ההחלטה- שבוע קמפינג בין ארבעה קירות לבנים.
המקרר והתנור כבר בבית החדש, לרשותנו בעיקר אוהל, אוכל ומים, מזרונים, ומינימום תעסוקה לילדים.
הדיור המוגן שלנו שוכב מפורק בפינת החדר, עומדים לרשותי מקלות טלסקופיים, יריעת בד פלסטיקית שידעה ימים טובים יותר, וחלונות מבד שרק אלוהים (ומדריכים בצופים) יודעים איפה אמורים להתמקם בתוצר הסופי.
נאבקת במוט הטלסקופי, וכאשר יענוהו- כן ירבה וכן יפרוץ. כשצד אחד עומד יציב, ההמשך מתקפל באוטומט. יציבות האוהל גם היא מוטלת בספק, אי אפשר לשים יתד בבלטות, אוהל בתוך בית הוא כנראה לא הבחירה הטבעית.
שנ"צ קצרה, בתכלס- השינה הכי טובה שהיתה לי בחודש האחרון. היום בשעה שתיים בצהרים, בתוך אוהל משפחתי בסלון. על שתי כריות, כדור גומי מצפצף וברווז צעצוע.
והנה הגיעה השעה ארבע, הילדים חוזרים הביתה, עיניהם בורקות ואי אפשר לטעות בשמחה שלהם, הקסם שבפשטות קורץ לשניהם, ומסתבר שלא רק להם- במהרה הבית שלנו מתמלא בילדי השכנים שבאו לראות את האטרקציה החדשה- אוהל משפחתי בתוך בית ריק לחלוטין.
——————————————-
Home is where your art is.
ובאין ציפור שיר, גם העורב יחשב לזמיר. אין אינטרנט, אין טלויזיה מלאת צבעים וקולות, גם רוב משחקי הילדים נשלחו לבית בנס ציונה. אמא שלי תמיד אמרה שמהשעמום יוצאת היצירתיות, הילדים קלטו ניירות עטיפה ענקיים ולבנים, כר בלתי נדלה לציורי ענק; ילד אחד שוכב על נייר, ארבעה אחרים סביבו מציירים וצובעים את קוי המתאר של הגוף שלו.
ילדה-שכנה אחרת ציירה על הניירות בסבלנות קשת בענן צבעונית וענקית, צבעים וניירות מתעופפים באוויר.
כולנו קלטנו את הקסם בהד שבבית הריק, או את ההנאה בפתיחת דלת המרפסת כשאוויר טוב שוטף את הבית.
אפילו שנת הלילה, על מזרני טיולים, בתוך מטר וחצי של פירמידה מבד ודלת מוטלת בספק, עם שני ילדים שמתגלגלים עליך מתוך שינה, לא גרעה במילימטר מהקסם שחווינו בשבוע הזה.
——————————————-
Home is where your heart is.
נכון שבית זה אותו המקום שגם אם תחזור אליו בעיניים עצומות, באמצע הלילה, תדע למצוא את כל מה שאתה מחפש; אבל יותר מהכל- הרבה לפני התכולה שלו, בית הוא אותו מארג אנושי שחי, נושם ויוצר חוויות אנושיות- אלו שהופכות אותו למה שהוא באמת.