תחברו אמא, דג, ושיטת הבייביסיטר הכי גאונית שיש. מה יצא? (תשובה בהמשך)
————–
קיבלנו שיעור בהורות בזמן שישנו, ליטרלי, בתוך האקווריום בירושלים. הגענו לפנות ערב, פרסנו אוהלים מול הזכוכית (וקיווינו שהדגים לא שופטים אותנו על פיג'מת הנמו, שהיתה לאחד הילדים).
את הערב התחלנו בסיור שהרגיש כמו "לילה במוזיאון" גרסת הסנפירים. יצאנו לגרסה רטובה של "המרוץ למיליון" בחסות החשיכה, ורצנו בין האקווריומים כדי למצוא סוגי דגים נדירים. זכינו גם להצצה נדירה מאחורי הקלעים, שם ראינו מקרוב את המטבחים והמעבדות שבהם המטפלים מכינים באהבה גורמה ימי לכל דיירי המקום.
שלב ההאכלה היה עוד שיא באותו הערב, לראות את צבי הים והדגים מסתערים על האוכל שגלי ועומר הגישו להם, זה מחזה שאי אפשר להפסיק לצלם, ובכלל, לשמוע מהמדריכים על הטיפול המסור בחיות הים- גרם להבין שזו אופרציה שלמה ומדהימה.
לא אשתף בכל מה שהיה שם כדי להשאיר אלמנט של הפתעה למי שירצה לבוא גם 
, אבל לגמרי מגלים עולם שלם, שקורה כשמכבים את האורות.
בזמן שבהינו במים, הגיע פריט טריוויה מעניין- למה קוראים לדג אמנון בשמו? מסתבר שזה שילוב של "אם" ו-"נון" (דג בארמית).
ולמה? כי האמא-דגה הזאת מגדלת את הדגיגונים שלה בתוך הפה. מחזיקה את הביצים במשך שבועות (mouthbrooding) וכשהן בוקעות, הצאצאים הקטנים נשארים בתוך הפה שלה להגנה נוספת, עד שהם גדלים מספיק כדי להתקיים לבד.
כאמא, חייבת לומר שזה גאוני. מדמיינת שקט בבית, אף אחד לא צועק, אף אחד לא מבקש "אמא, אוכל!", הם פשוט שם. בפה.
(מצד שני, לענות לשאלה ב"יש הרבה אוכל במקרר, מוזמנים לקחת", יכול להיות מאתגר).
ויהי ערב ויהי בוקר יום שישי, מעליך מטייל שפמנון שמחייך מתחת לשפם. חוויה שקשה להסביר במילים.
זה קסום, ומצחיק, ובעיקר- משנה את זווית הראייה, שהופכת למעניינת בהרבה כשמסתכלים על החיים דרך מים כחולים.
