10 קטנות על הסופ"ש הכי תחב"צ שהיה לנו, בנטור שברמת הגולן:

– אין דבר שמרגש ילד של שנות ה-2000 יותר ממושב של אגד. מסתבר שנוסטלגיה היא מוצר צריכה בסיסי, בעיקר אם מגיעה עם ריח של הרפתקאות ונוף של הגולן.

– האוטובוס אולי משודרג, הווייב נשאר 'אגד'. חסר רק נהג עם רדיו דולק על רשת ב', ריח של בורקס או כריך טונה, ודיסקים מהתחנה המרכזית בבאר שבע.

– ניסיתי להבין איך פותחים את החלון עם הידית ההיא של פעם. אחרי חצי שעה נזכרתי שיש מזגן ושאני לא בטיול שנתי של 1994. בכלל, יש משהו מרגיע בלדעת שאם נרדמת בנסיעה הפעם, לא תתעוררי בטעות בקריית שמונה.

– יש בעלי חיים בחווה, מה שאומר שהילדים העדיפו לדבר עם עיזה מאשר לשמוע את ההסברים שלי על ייצור אנרגיה בגולן.

– השלט המקורי "השלכת פסולת מרכב זה אסורה" עדיין שם. ניסיתי להסביר לילדים שזה תקף גם לגבי הגרביים שלהם באמצע הסלון (להלן, המנוע). עבד ל-2 דקות בדיוק.

– כנ"ל השלט "אין לדבר עם הנהג בשעת הנסיעה". כלי הורי גאוני לשנ"צ שישי- "אמא, אפשר…?" – "מצטערת חמוד, אסור לדבר עכשיו עם הנהגת".

– חוק ידוע, שהמגניבים תמיד יושבים בספסל האחורי. הילדים תפסו אותו תוך חמש שניות, מה שהשאיר אותי בספסל הנהג, תוהה אם אני עדיין נחשבת מאגניבה או שרשמית הפכתי לנהגת הסעות.

– לנסות להסביר לילדים מה זו כרטיסייה ואיפה מנקבים אותה, בזמן שהם מחפשים את ה-USB לטעינה של הרב-קו, זה רגע של פערי דורות שעדיף לצלוח עם כוס יין מהיקבים של הגולן.

– האוטובוס אולי משודרג ומעוצב, אבל המוח שלי עדיין מחכה לשמוע את ה"פססססט" של פתיחת הדלתות בכל פעם שמישהו נכנס לאמבטיה.

– כשאת ישנה באוטובוס, הנוף מהחלון הוא תמיד פנורמי.

גם העיזות שבחווה מקבלות תצוגה פנורמית של המשפחה שלנו אוכלת קורנפלקס בפיג'מה.

קצת לפני שעזבנו את האוטובוסה (אוטובוס ממין נקבה), הילדים ניסו ללחוץ על כפתור ה"עצור" כדי לישון עוד לילה.

חזרנו הביתה, עם הבנה אחת חשובה- בחיים, כמו באגד, הכל תלוי במי שיושב איתך בספסל האחורי.