לפעמים ההרפתקאות הכי גדולות שלנו מגיעות במקרה. את כרטיסי הטיסה לטיול בסין, קניתי בדצמבר 2005, לטיול של חודש בסין.

ינואר 2006, אישה שלומדת לטייל לבד במדינה עצומה, בה אני פסיק קטן שמתקשה לפעמים לתקשר (פנטומימה של "איפה השירותים". נסו פעם, זה מבדר את המקומיים). הטיול התחיל בגואנגג'ו שבדרום סין, 100% לחות, 100% אנשים, אוכל כיפי וטרקים מהממים מלאי שמש.  

משם עליתי צפונה. ועוד צפונה.

ועוד צפונה, ליומיים בחרבין, שהיתה עד אז בשבילי רק שם על מפה, כי יש שם את פסטיבל הקרח הכי גדול בעולם, בכל חודש ינואר.

לומר שהגעתי לא מוכנה לקור יהיה האנדרסטייטמנט של המאה. גוגל ניסה להזהיר אותי, אבל למה שהגורל שלי יהיה בידיים של גוגל, כשברור שאני יכולה לקבל החלטות מטופשות לבד?

כמי שיודעת מה זה קור של מקומות גבוהים, שום דבר בעולם לא מכין אותך למינוס 15 מעלות. זו לא רק טמפרטורה, זו חוויה משנת תודעה. זה הרגע שבו את מגלה שהתיק שלך לא סתם קר, הוא פשוט קפא, התקשה כמו קרש עץ, ומאיים להישבר אם אנסה לפתוח אותו.
חרבין היתה קרה. לא "פשוט תשים עליך עוד שכבה" קרה, אלא מינוס 15 מעלות שמרגישות כמו מינוס "למה בחרתי בזה", ובמהלך תערוכת הקרח הטמפרטורות יכולות לרדת בשקט גם למינוס 30 ואפילו למינוס 40.

————-

הדבר הראשון שציינתי לעצמי בחרבין: אנשים לא הולכים. הם מתגלגלים.

כולם נראים כמו איש מישלן, גרסת עלי אקספרס.  מישהו עם כובע פרווה בצורת דוב פנדה, זוג עם ז'קטים מנופחים שנראו כמו שני ממתקי מרשמלו. ואני, כמובן, עם כל מה שהיה לי בתיק, כולל גרביים על הידיים, כי הכפפות לא הספיקו.

————-

פסטיבל הקרח של חרבין נבנה בכל שנה מחדש. מהיסוד. מהמים.

כל המבנים בפסטיבל- פסלים, קתדרלות, טירות, גשרים ומגדלים- עשויים מקרח שנחצב ישירות מנהר הסונגהואה הסמוך. הפועלים מתחילים לחצוב בדצמבר, עובדים לילה ויום, ומשנעים גושי קרח ענקיים לאתר הפסטיבל. תוך חודש בונים עיר שלמה מאפס.

המחשבה הכי משוגעת בסיפור הזה? כל היופי העצום הזה, העיר הקפואה והזוהרת שהקימו, פשוט נעלמת כשמגיע האביב. הכל נמס ומתפוגג. איזה בזבוז מהמם.

לטייל בעיר הזו, במיוחד כשהלילה יורד, זה קסם שאין שני לו. כל פסל, כל מבנה וכל קרחון הוא יצירת אומנות צבעונית. התאורה מיוחדת, ערבוב של מנורות קרח מסורתיות שקבועות בתוך הבלוקים ועד לקרני לייזר מודרניות שחותכות את האוויר הקפוא באורות רכים.
אם כל זה לא מספיק הזוי, מצאתי את עצמי יושבת לשתות יין בפאב שכולו מקרח. הקירות, הבר, ואפילו הכוסות, הכל קפוא. לוגמת כוס יין חם שאמור לחמם, אבל מתפללת שהשפתיים שלי לא יידבקו לכוס לנצח.  

————-

ואז המגלשה. חמש מאות מטר.

שולפים פיסת פלסטיק, מתיישבים ומחליקים, 500 מטר של "יאללה" וצרחות באמצע שדה קרח מואר. וגם מגרש כדורגל מקרח, שבו משחקים, מחליקים ונופלים בשמחה.

מי שחשב שהוא הכיר קור לפני המגלשה, טעה. המהירות, הרוח והקור מהנות בצורה לא הגיונית לחלוטין.  

————-

הייתי כל כך שיכורה מהיופי, שלא הפסקתי לצלם. קיוויתי להקפיא כמה רגעים ולהחזיר אותם איתי הביתה, כתמונות. אבל אז, יום לפני הטיסה חזרה לישראל, ישבתי מול החימום וניסיתי להפשיר. לחיצה אחת לא נכונה, וכל התמונות נמחקו. העיר הקפואה שלי נעלמה כאילו יצאה השמש.

לא חשבתי פעמיים, וחזרתי בריצת אמוק חזרה לאתר הפסטיבל, עומדת מול שומר שלא הבין מאיפה נפלתי עליו. שילוב של תחנונים (פלוס ההבנה שיש לי טיסה למחרת), גרמו לו להכניס אותי חזרה פנימה, אל תוך העיר הכמעט נטושה.

צילמתי הכל שוב. בחוסר תחושה מוחלט בקצות האצבעות, עברתי בין הפסלים המוארים וצילמתי שוב. ולמרות שאבד לי תיעוד מסוים, נשארו החוויה, הצחוק, והתמונות מהסבב השני- שמזכירות שתמיד כדאי לטייל, גם כשקופאים.

בקיצור, חרבין- אהבתי, קפאתי, מחקתי, קפאתי שוב.

היה שווה ביותר, ממליצה בקור.