יש מקומות לינה שבהם הפינוק של המלון הוא שוקולד על הכרית. בלימפופו, הפינוק הוא קוף על הכרית, וטקס קבלת הפנים כולל צליפה בליסטית של שתן קופים ישירות לבגדים הנקיים שלך.

אחרי נחיתה ביוהנסבורג ונסיעת אוטובוס צפונה אל מחוז לימפופו, הגעתי ל-Riverside Wildlife Rehabilitation Center  לשבועיים של התנדבות במקלט לשיקום קופי ורווט. מהר מאד הבנתי שזה פחות "ריטריט שלווה בטבע" ויותר אימהות במשרה מלאה, רק עם קופים, כשהכל מסביב ירוק, פראי ומקסים.

סידור הלינה הבהיר מיד את הקונספט:
שוקולד על הכרית- לא.
קוף על הכרית- בהחלט כן.

הצוות למשימה כלל ארבע בריטיות ושתי הולנדיות, שעבורן עצם הרעיון של "ישראלית" היה אקזוטי בערך כמו זברה שמטיילת מאחורייך בשביל (שזה אגב, שכיח כמו לפגוש חתול בתל אביב).

המשימה שלנו הייתה ברורה:
להיות אימהות במשרה מלאה לחמישה קופיפים בני שבוע עד חודשיים, יצורים קטנים שנראים כמו גרמלינס ומתנהגים כמו ילדים היפראקטיביים אחרי שלושה אספרסו.

הדינמיקה שלהם הייתה אנושית לחלוטין: הם מוצצים אצבע, הזכרים מנהלים קרבות אגו מתישים, והנקבות מסדרות את השיער בפאסון. כמה פרימיטיבי, ככה משעשע. הם גם בעלי סקרנות וחוכמה יוצאות דופן- מהר מאוד ראינו איך הם מנצלים הזדמנויות, כשבתכלס זה מתורגם להשאלת חפצים וממתקים מהמתנדבים. מעבר לזה, יש להם קולות וקריאות אזהרה שונות לסוגי טורפים שונים, כמו נמרים או בנות יענה, סוג של קוד קולי שמזהיר את הפרטים האחרים מסכנות מסויימות.
סדר היום (והלילה) הוכתב לחלוטין על ידם. האכלה. חיבוק. אמבטיה. האכלה. דרמה. עוד האכלה.
לישון? תנסו לעשות את זה כשג'ספר, הקוף הכי אנרגטי בסביבה, מחליט ששתיים בלילה זה הטיימינג המושלם לבדוק אם האף שלי הוא צעצוע.

בין האכלות לבקבוקים, הספקנו גם לעבוד עם יענים, לטפל באורנגאוטנג, ובסופ"ש לברוח לספארי בקרוגר פארק.

עוד רגע כיפי הגיע באחד הערבים בחצר המקלט. קבוצת מתנדבים בינלאומית מצאה את עצמה יושבת סביב סיר פוייקה מבעבע. כי מסתבר שלא משנה אם את באמצע אפריקה, בג’ונגל, עם זברה מאחורייך וקוף שישן לך על הכרית, בסוף תמיד מגיע הרגע שבו מישהו שואל: “יאללה, מי מביא בצל?”

ובינתיים, הגרמלינים הקטנים יגדלו עוד קצת.
הם יעברו למתחם פתוח יותר, יקבלו קופה־אם אומנת, יצטרפו לקומונת קופים של עד 50 פרטים עם היררכיה ברורה (הנקבות אגב, ישארו בקבוצה המקורית כל חייהן), ובסוף ישוחררו בחזרה לטבע, לאן שהם שייכים.

ואני?
חזרתי הביתה עם תמונות, כמה שריטות קטנות, ותחושה מוזרה אחת:
שאי שם בלימפופו מסתובב קוף קטן שבטוח לגמרי שאני האמא שלו.