מה קורה כשדוחסים משפחה לחדר פצפון שמעוצב כמו סוכריות סודה יפניות, ונותנים לילדים גישה למכונת ממתקים אישית בלי הגבלה? אפשר לומר שהטי-רקס הרובוטי שעשה לנו צ'ק אין בקבלה, היה הדבר הכי הגיוני ורגוע בלילה הזה.
עוד על איך שרדנו את הsugar rush הכי צפוף, צבעוני ומוגזם שהיה לנו באוסקה.
אימייל קטן ואגבי מחברת התעופה, שהעלים לנו באלגנטיות את הלילה האחרון ביפן, כמעט הפך אותנו ברגע אחד להומלסים בטוקיו.
רגע לפני שהלכנו לישון על הספסלים בשדה, בחרנו להשתחל במלון קפסולות ולהפוך לחלק ממשחק טטריס אנושי בתוך "מגירות" שינה, הילדים עפו על הסיטואציה כאילו שודרגו לתא בחללית של מארוול.
מסתבר שהזיכרונות הכי טובים בטיול נוצרים דווקא כשחברת התעופה מתכננת לכם אותם בטעות.
לסבול מזוודת טרולי מלוכלכת על הרצפה הא-סימטרית שלי? זו התמודדות שאני נדרשת אליה על בסיס יומיומי. תראו, לחיות כחדר שהוא גם יצירת אמנות זה עסק לא פשוט בכלל. ולהיות יצירת אמנות שאנשים ממש מצחצחים בה שיניים, זו כבר חתרנות לשמה. יש מלונות שתולים הדפסים במסדרון, זורקים כרית בצבע ורוד פוקסיה על המיטה ומכריזים בגאווה שהם "Art Hotel".
בעיניי, זה כמו להניח עציץ במשרד ולהכריז על שמורת טבע. אצלנו הלכו רחוק יותר, כשאתם פותחים את הדלת שלי, אתם פוסעים ישירות לתוך זהות קיומית מעוצבת.
"מה בא לך לעשות ביומולדת?" שאלתי את בן הזוג. בטח דמיין הופעה טובה, איזה צימר שווה עם ספא. כנראה שכח עם מי יש לו עסק, ולכבוד יום ההולדת עודכן שהולכים לישון בתוך כדור גיאומטרי. הוא עשה תנועה עם הראש שרציתי לפרש אותה כהתרגשות, למרות שיש מצב שזה היה נסיון לעכל את זה שאנחנו הולכים לישון בתוך מבנה הנדסי עתידני באמצע הטבע.
מצאנו את עצמנו בכיפה גיאודזית מקסימה שהתמקמה מתחת לעץ זית וצפתה אל הכנרת. עם לוק של איגלו וצימר של חייזרים שהקימו גלאמפינג בגליל, רק שבמקום חייזרים הייתה מיטה סופר נוחה, והוט טאב כיפי שמחק את החששות.
חלמנו על טיול ארוך בקראוון בארץ. הילדים ואני, בית על גלגלים, עצירות ספונטניות עם נוף אינסוף.
מפה לשם, עברתי כמה אתרים וקבוצות פייסבוק, הגעתי כמעט לסוף האינטרנט, שקלתי אם מעדיפה קרוואן מוטורהום או קרוואן נגרר, וברוך השם סיימנו בשינה במשאית נייחת בנטור שברמת הגולן.
קבלו אותה- ה"משאסוויט". משאית תנובה כחולה, ששודרגה לסוויטה סופר שווה+נוף מהמם של רמת הגולן, רק שבמקום שירות חדרים יש רמפה להעמסת סחורות שהפכה למרפסת, ואווירה של מדבקת "איך אני נוהג".
מרשמלו צלויים על שיפוד ופויקה מבעבעת, שכשוכית שמוקמה ברכב ענתיקה סגול פלוס שקיעה בנחל גרר. ישנו הפעם במקום הכי פוטוגני שיש…
יומיים אחרונים של אוגוסט, חופש גדול שנגמר כמו פויקה טובה- לאט, אבל עם ריח שנשאר.
התחנה האחרונה לחופש הזה- אחרי שישנו באוטובוסים ובמשאית, הילדים בקשו הפעם שאמצא שופל לשינה.
שופל לא מצאתי (קאטרפילר טרם נכנסו לתחום הלינה) אבל הציעו לי לבדוק את שרמנ'ס פלייס בנחל גרר.
תחשבו על שילוב בין וודסטוק ל"אקסטרים מייקאובר". הבעלים, עם ידיים טובות, לקח ואנים של היפים משנות ה60 וה70, קרונות רכבת, משאיות- ועם המון תשוקה וכשרון, הפיח בהם חיים חדשים. אלו לא סתם רכבי ענתיקה, אלו רכבי ענתיקה שקיבלו נשמה.
יש מקומות לינה שבהם הפינוק של המלון הוא שוקולד על הכרית. בלימפופו, הפינוק הוא קוף על הכרית, וטקס קבלת הפנים כולל צליפה בליסטית של שתן קופים ישירות לבגדים הנקיים שלך.
אחרי נחיתה ביוהנסבורג ונסיעת אוטובוס צפונה אל מחוז לימפופו, הגעתי ל-Riverside Wildlife Rehabilitation Center לשבועיים של התנדבות במקלט לשיקום קופי ורווט. מהר מאד הבנתי שזה פחות "ריטריט שלווה בטבע" ויותר אימהות במשרה מלאה, רק עם קופים, כשהכל מסביב ירוק, פראי ומקסים.
סידור הלינה הבהיר מיד את הקונספט:
שוקולד על הכרית- לא.
קוף על הכרית- בהחלט כן.
יש רגעים בחיים שהאלגוריתם של אל-על פשוט מכיר אותך טוב מדי. הוא לוחש: "פססט… יש פה כרטיס ב-70 דולר, למה למשוך זמן?".
ככה סגרתי ספונטנית גיחה של 12 שעות עם הילדים לבוקרשט. ואז הגיע מרפי, הבת העלתה חום, וחישבנו מסלול מחדש. במקום מוזיאונים, הבן ואני יצאנו ל-12 שעות של אדרנלין בגרסת טורבו – פארק חבלים, סוסים וטבע.
כשהוא סיכם ב"אמא, כל זה קצת משוגע", ידעתי שהצלחנו.
דמיינו מתחמי עבודה מאובזרים בלב השמורות הכי יפות בארץ, עם כל מה שצריך כדי לתקתק משימות: נקודות חשמל, וויפי חינם, קפיטריה צמודה והמון שקט ירוק בעיניים. זה המקום שבו אני מוצאת את עצמי מחליפה את הריבועים של ה-Teams במסלולון של חצי שעה בצהריים, ואת רעשי הרקע של המשרד בכחול וירוק. אם מעדיפים לשנות את הנוף מקירות הבית והפקקים למשרד למשהו אחר, הגיע הזמן להעביר את הלפטופ אל מול האגם.
קיבלנו שיעור בהורות בזמן שישנו, ליטרלי, בתוך האקווריום בירושלים. הגענו לפנות ערב, פרסנו אוהלים מול הזכוכית (וקיווינו שהדגים לא שופטים אותנו על פיג'מת הנמו, שהיתה לאחד הילדים).