חלמנו על טיול ארוך בקראוון בארץ. הילדים ואני, בית על גלגלים, עצירות ספונטניות עם נוף אינסוף.
מפה לשם, עברתי כמה אתרים וקבוצות פייסבוק, הגעתי כמעט לסוף האינטרנט, שקלתי אם מעדיפה קרוואן מוטורהום או קרוואן נגרר, וברוך השם סיימנו בשינה במשאית נייחת בנטור שברמת הגולן.
קבלו אותה- ה"משאסוויט". משאית תנובה כחולה, ששודרגה לסוויטה סופר שווה+נוף מהמם של רמת הגולן, רק שבמקום שירות חדרים יש רמפה להעמסת סחורות שהפכה למרפסת, ואווירה של מדבקת "איך אני נוהג".

10 קטנות מהסופ"ש הכי תחב"צ שהיה לנו, בנטור שברמת הגולן:
– מסתבר שאין דבר שמרגש ילדי שנות ה-2000 יותר ממושב של אגד. נוסטלגיה היא לחלוטין מוצר צריכה בסיסי.
– השלט המקורי "אין לדבר עם הנהג בשעת הנסיעה" התגלה ככלי הורי גאוני לשנ"צ ("אמא, אפשר…?" – "מצטערת חמוד, אסור לדבר עם הנהגת").
– לנסות להסביר להם מה זו כרטיסייה בזמן שהם מחפשים כניסת USB להטעין את הרב-קו, זה רגע שדורש כוס יין מהיקבים של הגולן.
מי תפס את הספסל האחורי ואיך התעוררנו מול נוף פנורמי ועיזים?

הפעם ישנו בכרכרה צוענית.
חברה שמכירה את הסיפור שלנו עם לינה בכלי רכב סיפרה לי עליה, אבל המטרה הפעם הייתה אחרת: זמן אמא בפורמט אחד על אחד. בלי מסכים ובלי הפרעות, רק אנחנו וההר.
מיקמו אותנו במצוק גפת בגלבוע, תלויים בין שמיים וארץ. בין כרכרה מהאגדות, טיולי שטח, מדורה, ומרשמלו שגילינו שהולך עם כל דבר – מצאנו שקט לשיחות עומק. חזרנו קצת מפוחמים, אבל עם מצברים מלאים.