במשך עשר שנים, מאז שהגדולה שלי הייתה בת חצי שנה, התארגנו לטיול עומק בארץ. גם אחרי שארז-בעלי ז"ל- נפטר, שמרנו על המסורת המשפחתית במשך שבע שנים נוספות.
לפעמים נסענו לשבוע-שבועיים, היו גם מסעות של חודשיים. שמים הכל בצד, ומכירים את הטבע ואת האנשים דרך הרגליים.

נשאלתי אם לא מפריע לי שהם מפסידים לימודים, והתשובה שלי תמיד היתה זהה: מבחינתי, כשהם מדברים עם ילדה חרדית במאה שערים בירושלים, כשמגלגלים עלי גפן בכפר דרוזי, כשתופרים מסלול בטבע, או כשמפגינים באילת למען הדמוקרטיה- זו למידה חשובה לא פחות. לצאת מהבית ולהכיר את האנשים מימינך ומשמאלך.

כמו בכל משפחה נורמלית, לפעמים זה כיף גדול- המון טבע, שבילים צדדיים וירוק בעיניים, חברים שמצטרפים בדרך ורגליים יחפות. ולפעמים מתווכחים בטירוף מי ייכנס ראשון למקלחת, או מנהלים ויכוח סופר-עקרוני על איזו אבן יפה שמצאנו בדרך, ששניהם רצו ב-ד-י-ו-ק אותה ספציפית.

ב-2021 חלמתי על טיול ארוך בקראוון בארץ- הילדים ואני, בית על גלגלים, עצירות ספונטניות עם נוף אינסוף.
מפה לשם, עברתי כמה אתרים וקבוצות פייסבוק, שקלתי אם מעדיפה קרוואן מוטורהום או קרוואן נגרר, וברוך השם- סיימנו בשינה במשאית נייחת בנטור שברמת הגולן.

•  קבלו אותה- ה"משאסוויט". משאית תנובה כחולה, ששודרגה לסוויטה סופר שווה+נוף מהמם של רמת הגולן, רק שבמקום שירות חדרים יש מרפסת שהיתה רמפה להעמסת סחורות, ואווירה של מדבקת "איך אני נוהג".
• זו הייתה השהות הראשונה שלנו ברכב מוסב, ורף ההשוואה שלנו היה אפס. לא ישנו לפני זה בוואן, וגם לא בבית על גלגלים. ישנו בבתים, כמו בני אדם נורמליים.
• הלינה במשאית הייתה חלק מטיול של שלושה שבועות שעשינו ברחבי הצפון, שני הילדים ואני. ביחד 24\7. אחרי כ"כ הרבה זמן באותו רכב, לישון ברכב אחר הרגיש כמו שינוי אווירה מרענן והחלטה שפויה לחלוטין.
• הילדים עלו ראשונים. זה תמיד הסימן שמשהו יהיה טוב- כשהם רצים פנימה ולא מחכים לך.
• מדד המגניבות: נרשמה התלהבות שיא בקרב הילדים כשהדלת נפתחה. הבת שלי קבעה- "זה המקום הכי מגניב שישנו בו עד היום!". חתיכת הצהרה.
• המשבר הגדול: ואז הגיעה הנפילה. רמת המגניבות צנחה פלאים באותו רגע טרגי שהם קלטו את האמת המרה- אין טלוויזיה. שוד ושבר. נאלצנו, רחמנא ליצלן, לדבר אחד עם השנייה ולהסתכל מהחלון.
• בשיא משבר המסכים, מצאתי את עצמנו בוהים בפרה בחצר באותו ריכוז שבדר"כ נשמר ליוטיוב. אני די בטוחה שבשלב מסוים מישהו מאיתנו ניסה להחליק ימינה על העז שליד, כדי לעבור לסרטון הבא.
• הסוויטה מאד מושקעת, אבל הגודל הוא עדיין חלל של משאית. אחרי 3 שבועות של צפיפות משפחתית, גילינו שאם מישהו נושם חזק מדי בצד אחד של המשאית, הצד השני מרגיש את הבריזה.
• יש משהו משעשע בלחשוב על הנהגים שנמנמו במשאית הזאת לפניי, רק שהשינה שלהם היתה בלי כרית מעוצבת ויותר בתנועה. 
• ככל שהתעמקתי בפנטזיית הקרוואן המקורית שלי, הכתה בי תובנה מנחמת- בתור המבוגר האחראי היחיד בטיול הזה, אם היינו בקרוואן, אני זו שהייתה צריכה לרוקן את השירותים הכימיים. פתאום, משאית סטטית עם צנרת הרגישה כמו שדרוג לסוויטה נשיאותית.

שורה תחתונה: המשאית הכי נוחה שישנו בה (גם היחידה. ועדיין). חוויה אדירה והקרוואן יחכה לפעם אחרת. בינתיים אנחנו לגמרי משפחה של משאיות.