"את אישה, לבנה ונמוכה. מבחינתם את חטיף קל לעיכול." זה, פחות או יותר, היה נאום המוטיבציה שקיבלתי שנייה לפני שנכנסתי לטיול בוקר עם אריות.
יש את אלה שטסים ליוון כדי לתפוס צבע עם קוקטייל ביד, וגם כאלו שמשלמים כסף כדי לנקות ארגזי חול של טורפי-על. נחשו לאיזו קבוצה השתייכתי?
שום דבר לא מכין אותך לקור פסיכי שבו התיק שלך הופך לקרש ואת מוצאת את עצמך מתגלגלת ברחוב עם גרביים על הידיים במקום כפפות. הגעתי לפסטיבל בחרבין כדי לשתות יין חם בפאב קפוא, לצרוח כל הדרך למטה במגלשת קרח של חצי קילומטר, ולעשות פנטומימה של שירותים לסינים משועשעים. זוהי הרפתקה קפואה ובלתי נשכחת בעיר מדהימה ביופיה שנבנית מאפס ממי הנהר, רק כדי להתפוגג כאילו לא הייתה כשהשמש יוצאת.
10 קטנות מהסופ"ש הכי תחב"צ שהיה לנו, בנטור שברמת הגולן:
– מסתבר שאין דבר שמרגש ילדי שנות ה-2000 יותר ממושב של אגד. נוסטלגיה היא לחלוטין מוצר צריכה בסיסי.
– השלט המקורי "אין לדבר עם הנהג בשעת הנסיעה" התגלה ככלי הורי גאוני לשנ"צ ("אמא, אפשר…?" – "מצטערת חמוד, אסור לדבר עם הנהגת").
– לנסות להסביר להם מה זו כרטיסייה בזמן שהם מחפשים כניסת USB להטעין את הרב-קו, זה רגע שדורש כוס יין מהיקבים של הגולן.
מי תפס את הספסל האחורי ואיך התעוררנו מול נוף פנורמי ועיזים?
הפעם ישנו בכרכרה צוענית.
חברה שמכירה את הסיפור שלנו עם לינה בכלי רכב סיפרה לי עליה, אבל המטרה הפעם הייתה אחרת: זמן אמא בפורמט אחד על אחד. בלי מסכים ובלי הפרעות, רק אנחנו וההר.
מיקמו אותנו במצוק גפת בגלבוע, תלויים בין שמיים וארץ. בין כרכרה מהאגדות, טיולי שטח, מדורה, ומרשמלו שגילינו שהולך עם כל דבר – מצאנו שקט לשיחות עומק. חזרנו קצת מפוחמים, אבל עם מצברים מלאים.
לפעמים הכרטיס הכי פחות הגיוני הוא בדיוק זה שנולד בשבילך. מסע שהתחיל בחיפוש אחר השראה בתערוכת יצירה בפרנקפורט, הפך לשרשרת של רגעים מזוקקים בין בירות אירופה: 12 שעות באמסטרדם, יום של מוזה בגרמניה ויום של קינוח קולינרי בפריז.
זהו סיפור על היכולת לדגום חוויות במינונים גבוהים, לנצל את יתרונות ה"אוף-סיזן" ולגלות שבכל עיר, גם אם זה רק ליום אחד, מחכה השראה שאי אפשר למצוא בין ארבעה קירות.