רוב האנשים שנוסעים ללונדון מחפשים מלון בוטיק בקובנט גארדן, אולי איזה B&B חמוד ליד הטיוב שכולל ארוחת בוקר עם אבוקדו. אני מעדיפה את השכנים שלי שעירים, שואגים, ועם אפס מודעות לשעות מנוחה. ברוכים הבאים ל־ZSL London Zoo.
הלינה עצמה מפתיעה בפשטותה- הלודג' חמוד, לא גדול במיוחד, אבל לגמרי אפקטיבי (פלוס בונוס פיל, שהכינו בשבילך ממגבת, שהתמקם על המיטה). הלודג' ממוקם בערך 100 מטרים מהאריות, שזה נשמע רומנטי- עד שאתה מגלה שאריה, שישן בערך 20 שעות ביום- את שעת הערות שלו בוחר להקדיש לשאגה לתוך הנשמה שלך, ב6:00 בבוקר, כאילו הוא מנהל עבודה באתר בנייה.
לא צריך קפה, הדופק כבר עושה את העבודה.

הקסם האמיתי של המקום מתחיל כשהשערים נסגרים והקהל הולך הביתה. אין רעש של ההמונים, אין תורים ואין מפות מתקפלות.  בשעות הערב,הלילה והבוקר המוקדמות, זכינו לסיורים פרטיים עם מדריכים מקסימים ויצאנו להכיר את הדיירים האמיתיים של לונדון.
המדריכים לא רק ידענים בטירוף, אלא גם מצוידים בחוש הומור ציני ומושחז היטב (שזה קריטי כשאתה מסביר לאנשים על הרגלי היציאות של חיות בר, או כשמסבירים ברצינות מלאה למה האריה מעדיף דווקא שאנל מס' 5).

הנה כמה מהדברים היותר ביזאריים, מרתקים והזויים שלמדנו על השכנים שלנו ללילה:

• מסתבר שגן החיות מקבל תרומות גם של בשמים, וגם של צינורות ישנים ממכבי האש.
  האריות לגמרי בקטע של שאנל 5- ככה שהשכן שלך ללודג', הוא אריה שמריח כמו דודה עשירה מפריז, ומשחק להנאתו בצינורות ישנים של מכבי אש. חתול נשאר חתול.
• לומדים גם שהכתמים החומים של הג'ירפה הם לא סתם עיצוב יפה- הם למעשה מתפקדים כמו הוט-ספוט, מרכזים כלי דם, ועוזרים לקרר את הג'ירף כשממש חם בחוץ. טכנולוגיה לבישה, גרסת הסוואנה.
• ואז מגיע ההיפופוטם הננסי, שנראה כאילו מישהו התחיל לעצב היפופוטם רגיל, ואיבד מוטיבציה באמצע. מסתבר שהוא מתמרח בהפרשות של עצמו כדי לשמור על לחות העור. סוג של קרם לחות טבעי, רק עם פחות אלוורה ויותר החלטות בעייתיות.
• ההיסטוריה הביזארית של לונדון: ידעתם שבזמן מלחמת העולם השניה, בספטמבר 1940, כשהעיר וגם גן החיות הופצצו- היו זברות שברחו מגן החיות ומצאו את עצמן מסתובבות חופשי בשוק הלונדוני? תארו לכם שאתם מנסים לקנות קצת תפוחי אדמה בקיצוב, ופתאום חולפת על פניכם זברה בדהרה. קלאסיקה.
• פגשנו אלפקה, שעונה לשם המעולה אלפקה־צ'ינו. מישהו שם קיבל משכורת בשביל השם הזה, ואף אחד לא עצר אותו.
• כשירד הלילה, לקחו אותנו להאכיל את הדורבנים. איך מאכילים דורבן בחושך בלי להפוך למסננת? לוקחים מקל ארוך שנראה כמו חליל צד, מכניסים לתוכו אוכל חתוך דק-דק, ומגישים מרחוק. אף אחד לא רוצה להסתבך עם כרית סיכות מהלכת. הדורבן, אגב, הוא מהחיות הבודדות שהאריה לא מתעסק איתן. שיעור לחיים: לפעמים הדרך הכי טובה לשרוד היא להיות מלא קוצים ולשדר אנרגיה של “אל תתחיל איתי”.
• והטיגריסים? הוכחה ניצחת לכך שחתולים הם יצורים בררנים, לא משנה מה הגודל שלהם. יסכימו לאכול חסה, רק אם פזרו עליה פפריקה מעושנת. אפילו לחתולים טורפים יש סטנדרטים של בראנץ' תל אביבי.

הקטע המפתיע באמת, הוא כמה המקום הזה מצליח להיות גם מצחיק, גם מוזר, גם חינוכי, גם מפתיע. וזו איכשהו אחת מחוויות הלינה הכי טובות בעיר. אם בא לכם שעון מעורר במשקל 200 קילו שיתכן ומריח יותר טוב מכם עם השאנל 5 שלו- הAir BnRRRR הזה, סוגר לכם את הפינה.